אל תשאלו את הילדים איך היה היום.
רגע, ברור שאפשר לשאול.
אני אבא, אני עובד עם ילדים כבר שנים, וגם אני רוצה לדעת: איך היה? עם מי שיחקו? מה קרה? מה היה מצחיק? ומה היה קשה?
אבל לפעמים יש עוד הרבה מה לראות לפני שהתשובה מגיעה.
הדלת נפתחת. התיק נזרק בכניסה. ילד אחד מחפש מיד משהו לאכול; אחר רוצה לרוץ בבית; אחת נדבקת אלינו; אחרת נכנסת לחדר ולא רוצה לדבר. מישהו מתעצבן ממשהו קטן, ומישהי פשוט ממשיכה לשחק כאילו לא שאלנו כלום.
אף אחד מהדברים האלה לא מוכיח שהיה יום קשה.
ואני ממש לא מציע להתחיל לנתח כל פיהוק, כעס או תיק שנזרק על הרצפה.
אני מציע משהו הרבה יותר פשוט: לשים לב.
כי הילד שנמצא עכשיו בבית עבר לפני כמה דקות מעולם אחד לעולם אחר: מהגן או מבית הספר אל הבית; מקבוצה למשפחה; מרעש לשקט, או להפך; ממערכת שיש בה סדר, אנשים, כללים ודרישות, למרחב אחר לגמרי.
ובמיוחד בתחילת שנה, בגן חדש, בכיתה חדשה או אחרי חופשה ארוכה, מדובר בתהליך הסתגלות שיכול להיראות אחרת אצל כל ילד.
אז רגע לפני שאנחנו מבקשים תשובה, הנה שבעה דברים שכדאי לזכור.
אנחנו שואלים „איך היה?” כאילו הילד מחזיק בראש דו"ח מסודר של כל מה שקרה במהלך היום, ורק צריך להעביר אותו אלינו.
אבל חוויה ומילים הן לא תמיד אותו הדבר.
לפעמים ילד זקוק לכמה דקות כדי לעבור ממצב אחד לאחר: לאכול, לשתות, לשחק, לזוז, לשבת לידנו או פשוט להיות בלי שמבקשים ממנו שום דבר.
אין כלל שאומר כמה זמן צריך לחכות, ואין צורך להפוך את הבית לאזור ללא שאלות.
אפשר פשוט לבדוק: האם זה הרגע שמתאים לילד שלי לדבר?
לפעמים, עוד לפני שהילד אומר משהו, אנחנו רואים עייפות, אי־שקט, צורך בתנועה, קרבה גדולה מהרגיל, רעב, שקט או עצבנות.
הדברים האלה הם מידע, לא אבחנה.
ילד שרץ בבית לא בהכרח מוצף. ילדה שכואבת לה הבטן לא בהכרח חרדה. ילד שלא מדבר לא בהכרח מסתיר משהו.
אבל אם אנחנו רגילים להקשיב רק למילים, אנחנו עלולים לפספס חלק מהתמונה.
בשפה של יוגה התפתחותית אני אוהב להזמין ילדים לפתח מודעות למה שקורה בגוף, בלי למהר להחליט מה זה אומר.
אפשר, למשל, לשאול:
„בא לך עכשיו לזוז או לנוח?”
„יש מקום בגוף שמרגיש עייף במיוחד?”
„רוצה חיבוק או קצת מרחב?”
לא כדי לחלץ תשובה על היום, אלא כדי לעזור לילד לפגוש את עצמו.
אנחנו נוטים לחשוב שהיום בגן או בבית הספר נגמר בשער.
אבל מבחינת הילד, גם המעבר הביתה דורש התארגנות: להיפרד, לצאת מהקבוצה, לעבור למכונית או להליכה, להגיע הביתה, לפגוש אחים, להחליף קצב ולפעמים להתחיל מיד פעילות נוספת.
לכן ילד יכול לחזור הביתה חסר סבלנות גם אחרי יום מצוין.
בתחילת מסגרת חדשה חשוב במיוחד לזכור את זה.
מחקרים שבחנו את המעבר מהגן לבית הספר מצביעים על כך שמעבר כזה עשוי להיות מלווה בתגובת דחק אצל חלק מהילדים, לצד הבדלים משמעותיים מאוד בין ילד לילד.
כלומר, אין דרך אחת שבה ילד „אמור” להסתגל.
„איך היה היום?” היא שאלה יפה, אבל היא גם עצומה.
נסו לרגע לענות בעצמכם על השאלה: „איך היה היום בעבודה?”
מאיפה מתחילים?
לפעמים קל יותר להיכנס דרך דלת קטנה.
אפשר לשאול:
„מה היה לך נעים היום?”
„מה הצחיק אותך?”
„עם מי שיחקת?”
„היה רגע שהיה לך קצת קשה?”
„איפה הכי אהבת להיות היום?”
או אפילו:
„בא לך לספר לי משהו מהיום, או שנדבר אחר כך?”
מחקרים על שיחות בין הורים לילדים צעירים מצביעים על כך ששאלות פתוחות והרחבה של דברי הילד עשויות לעודד שיתוף מפורט יותר.
המטרה אינה למצוא את „השאלה המושלמת”.
המטרה היא ליצור שיחה שבה הילד לא מרגיש שהוא ממלא שאלון.
יש ילדים שמספרים הכול.
ויש ילדים שהסיפור שלהם יוצא בדרך אחרת: במשחק, בציור, בבנייה, בתנועה, במגע, במשפט שנזרק פתאום בזמן ארוחת הערב, או חצי שעה לפני השינה.
לפעמים דווקא כשאנחנו מפסיקים לחכות ל„שיחה”, משהו נפתח.
ילד יכול לשחק סיטואציה שקרתה בגן בלי להכריז עליה. הוא יכול לדבר על ילד אחר, או להיזכר באירוע רק הרבה אחרי שחזר הביתה.
זה לא אומר שצריך להתחיל לפרש את המשחק שלו.
אפשר פשוט להיות שם, להתעניין ולהשאיר דלת פתוחה.
„אבל אמרת שאתה אוהב את הגן!”
„חיכית כל הקיץ לבית הספר, אז למה עכשיו אתה לא רוצה ללכת?”
אנחנו, המבוגרים, מחפשים לפעמים סיפור מסודר: טוב לי או רע לי; אני שמח או עצוב; אני רוצה או לא רוצה.
אבל ילדים, בדיוק כמונו, יכולים להרגיש כמה דברים ביחד.
אפשר להתרגש מהכיתה החדשה ולהתגעגע לכיתה הקודמת.
אפשר לאהוב את הגננת ולהתקשות בפרידה בבוקר.
אפשר לרצות לפגוש חברים ובאותו זמן להרגיש שהיום היה פשוט יותר מדי.
לא כל סתירה דורשת פתרון.
לפעמים אפשר לומר:
„אני שומע שהיה גם כיף וגם קצת קשה.”
ולתת לשני הדברים להיות.
זה אולי הדבר החשוב ביותר בשבילי.
כשילד חוזר הביתה, אנחנו לא חייבים מיד להבין מה קרה לו.
אנחנו יכולים קודם לפגוש אותו.
להסתכל. להקשיב. להציע אוכל. לתת מרחב. לשבת לידו. לצאת יחד החוצה. לזוז. להתחבק. או פשוט להמשיך את אחר הצהריים.
ואז, כשהשיחה מגיעה, להיות בה באמת.
לא רק כדי לדעת מה קרה; לא רק כדי לבדוק אם הכול בסדר; ולא רק כדי לתקן.
אלא מתוך סקרנות.
מבחינתי, הרבה מאוד.
יוגה התפתחותית לילדים אינה מתחילה בתנוחה יפה.
היא מתחילה בהסתכלות.
מי הילד שנמצא מולי עכשיו? מה מתאים לו היום? איך הוא פוגש את הגוף שלו, את המרחב, את האנשים שסביבו ואת עצמו?
אחד מעקרונות הליבה שאני מלמד הוא: „אני ביחס לעצמי”.
לא ביחס למה שהילד עשה אתמול. לא ביחס לאחותו. לא ביחס לילד אחר בגן. ולא ביחס למה שאנחנו מצפים שיקרה בתחילת השנה.
עיקרון נוסף שמלווה אותי הוא: „לפגוש ילד ולא להפגיש אותו”.
לפגוש את הילד שנמצא עכשיו, ולא למהר להפגיש אותו עם התשובה, ההתנהגות או הקצב שאנחנו כבר החלטנו שמתאימים לו.
וזה נכון גם ברגע הקטן הזה של החזרה הביתה.
אז כן — תשאלו איך היה.
אבל אולי לא תמיד מיד.
אולי לא רק את זה.
ואולי, לפעמים, לפני השאלה פשוט תהיו שם רגע.
כי לפני שאנחנו מבקשים מהילדים לספר לנו מה עבר עליהם, כדאי לפעמים פשוט לפגוש את מי שחזר אלינו.
דודו חקימיאן
מיוגי — יוגה התפתחותית לילדים
כדי להצטרף לרשימת החברים שלנו ולקבל מאתנו עדכונים, הטבות, מבצעים ותרגולים ליוגים בכל הגילים, נצטרך את כתובת המייל שלך, אנחנו מבטיחים לא להעביר אותה לאף אחד.
בכל זאת יש לבטים? אפשר לדבר איתנו דרך האתר או בוואטסאפ ונענה על כל השאלות.
בכל זאת לא מצאת מה שחיפשת? רוצה לשאול אותנו משהו?
אל חשש! אפשר ליצור איתנו קשר גם דרך הטופס בעמוד יצירת הקשר שבאתר
או דרך וואטסאפ על ידי לחיצה על הכפתור עם האייקון בצד שמאל של המסך
